לפני כמה שנים עשיתי טיול התנדבות בסרי לנקה בבית יתומים. רב ה"יתומים" שם היו נשים ובנות צעירות, כולן עם צרכים מיוחדים (שיתוק מוחין, מחלות נפשיות למיניהן) שמשפחות מסרו אותם למוסד וניתקו קשר…

מנהלת המקום, אישה מקסימה, העבירה יום אחד סדנת בישול. הייתי בשוק! דברים שהיא ביקשה מהמשתתפות לעשות בסדנא היו ממש לא פשוטים לבן אדם שבקושי הולך! לשטוף, לקלף, לחתוך, לטחון, לטגן…

המתנדבים כמוני התבקשו לעמוד מאחרי המשתתפות ולדאוג שלא יחתכו אצבעות, אבל בלי לעשות את העבודה במקומן!

זה היה שיעור חשוב בשבילי.

שיעור בלסמוך עוד יותר על ילדים שאני עובד איתם, לא לוותר להם, גם אם קשה, לתת להם הרגשה שהם יכולים הכל. בקצב שלהם, בלי לחץ, בלי ביקורת.

היום לא וויתרתי לילדים בחוג חברים. למרות הקיטורים (יוסי, זה לא פייר!), למרות התלונות (המשחק הזה קשה!)

בסוף אמרתי לילדים שהם מסוגלים לשחק ולהצליח בכל משחק שיש לי, אפילו משחקים הכי מורכבים.

הייתם צריכים לראות את הפנים שלהם (פנים כאלה ).